קשיים בטירונות והדרך להתגבר עליהם

קשיים בטירונות זה נושא חוזר שבכל מחזור גיוס נתקלים בו הרבה חיילים לצערי. הקשיים המופיעים הם מגוונים ושונים אצל כל חייל וחייל, ובאים לידי ביטוי בדרגות חומרה שונות. על ידי הכנה נפשית, פיזית, ולוגיסטית לפני צבא, ניתן להימנע מהרבה קשיים עתידיים. בדף הזה, תוכלו למצוא עזרה בהכנה נפשית לטירונות ובהתמודדות עם קשיים בטירונות בזמן אמת.

הדף ארוך, וכולל הרבה מידע חשוב. אם אתם רוצים להגיע באמת מוכנים ולמנוע הרבה בעיות בהמשך הדרך, אני ממליץ מאוד לקרוא הכל עד הסוף. גם חיילים שכבר התגייסו יכולים להפיק המון מהכתוב כאן ולהתחיל לעבוד עם עצמם על התמודדות עם הקשיים בטירונות שפוגעים בהם.

אז מה זה טירונות ולמה זה יוצר קשיים?

הטירונות זאת תחילת דרככם בתור חיילים. זה השלב בו צריכה להתרחש נקודת מפנה בחיים שלכם, ומילדים קטנים שרק סיימו בית ספר, אתם צריכים להפוך לחיילים ממושמעים ובוגרים שמוכנים להגן ולפעול למען המדינה שלנו. בשביל שזה יקרה באופן המהיר ביותר, מכניסים אתכם למסגרת בעלת משמעת נוקשה, אימונים פיזיים ולימודים אינטנסיביים על מנת שתקלטו כמה שיותר מהר את כל תכני הצבא ועל מנת שתהפכו לחיילים טובים מן מהמניין.

כל חייל בצה"ל מחויב לעבור טירונות מסוג כלשהו, מכיוון שמחויב להכיר את ערכי צה"ל השונים, את החוקים בצבא ומכיוון שמחויב לדעת להשתמש בנשק לפחות ברמה הבסיסית.

אמנם הצבא מנסה להעביר את הטירונות בצורה הדרגתית, כלומר נותן זמן להסתגל ומעלה את הקושי והדרישות מכם באופן איטי ומתון, אבל לעיתים הדברים לא נעשים מספיק מתון בשביל כולם, ולכן נוצרים כמה קשיים:

נתחיל במשמעת הנוקשה

במהלך חיינו, יש כל כך הרבה דברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, החל מללכת לישון מתי שאנחנו רוצים, ועד לדברים קטנים ומינוריים כמו לגרד את האף ברגע שהוא מגרד לנו.

אבל תארו מצב שבו ללכת לישון מתי שאתם רוצים זאת פריבילגיה ואפילו פרס. דמיינו שבשביל להתגרד או לנגב את הזיעה מעינכם אתם צריכים לבקש רשות! ואם לא תבקשו רשות, תענשו, ובצורה חמורה.

מי שהשתתף בבית הספר שלו בגדנ"ע צבאית למשל, טעם מטעמה המר של המשמעת בטירונות ויודע על מה אני מדבר, רק שבגדנ"ע הטעם הרבה פחות מר מהדבר האמתי.

דמיינו עכשיו שילדים שגדולים ממכם בסך הכול בשנה, ועד לא מזמן היו בשכבה מעליכם בבית הספר, יהפכו להיות המפקדים שלכם. אותם ילדים שהייתם רבים איתם, צוחקים איתם, ואולי אפילו יוצאים איתם למסיבות יכולים להפוך להיות אלה שימררו את חייכם בטירונות, ובשביל לפנות אליהם אתם תצטרכו לעמוד זקוף, עם V  בין הרגליים ובלי שום תזוזה מיותרת . אחרת, תענשו כמובן!

שלא לדבר על זמנים

אם חשבתם שבית הספר פועל לפי "זמנים" ושזה לא הוגן שמענישים אתכם כשאתם מאחרים לשיעור בחמש דקות, איך תגיבו כשבצבא יענישו אתכם על איחור של חמש שניות?

איך תגיבו כשתקבלו שבת על זה ששכחתם למלא את המימייה בבוקר בזמן שכל החברים שלכם יצאו הביתה? האם מלהיבים אתכם חיים כאלה, בהם הכול עובד לפי זמנים מוקצבים של שניות בודדות, ובהם נענשים על כל דבר קטן ושולי? אני בטוח שלא, וזה לגיטימי.

מאז ומעולם חונכנו בתור אנשים עצמאיים באופן יחסי ובעלי זכויות בסיסיות. הסבירו לנו שאנחנו חופשיים, ויכולים לעשות רוב הזמן כאוות נפשנו כל עוד נבצע מעט חובות בסיסיות כמו שיעורי הבית שאנחנו כל כך מתלוננים עליהם. לכן, כשהדברים בטירונות לא מתנהלים כפי שהתנהלו בחיים בעבר, אנחנו נכנסים לשוק, כי זה פשוט לא מה שהכרנו. אף אחד לא מדמיין בכלל מצב שבו זכות בסיסית כמו חופש התנועה נלקחת ממנו למשל(בטירונות לא תזוזו בכלל בלי רשות!).

ולא נשכח כמובן את יחסי המרות

להרבה חיילים קשה לקבל יחסי מרות ולהיות ממושמעים מטבעם (כמו בבית הספר, שיש תמיד את התלמידים שמתווכחים עם המורים). קשה להם לקבל כל כך הרבה פקודות, הוראות מעצבנות וחוקים מוזרים, כמו מסדרי ניקיון למשל או כמו לרוץ סתם ממקום למקום ללא שום סיבה(ואתם תרוצו הרבה סתם).

ועוד לקבל את הפקודות הללו מילדים שבסך הכול גדולים ממכם בשנה או שנתיים(!).

לרבים קשה להיות חלק ממסגרת ולפעול לפיה. הם רגילים לעשות כרצונם, לעסוק בתחומי העניין שלהם, והם לא הבינו שעצם זה שהם מתגייסים, הם מוותרים על כל אלה ופשוט נהפכים להיות עוד בורג קטן במערכת הצבאית שהצבא עושה בו כרצונו.

חלק ממכם עלולים להרגיש כאילו הם עבדים, כאילו מעתה ואילך הם חיים בעולם אחר. זה עלול לשאוב ממכם את כל כוחותיכם, לעצור אתכם ולמנוע ממכם מלגדול ולצמוח, בדיוק כמו פרח שעלול לא לפרוח אם ישללו ממנו את החמצן ואת האור שלו.

נשמע קשה?

 אולי, אבל יש דרך להתמודד עם המשמעת בטירונות. 

בתור התחלה אני רוצה לרשום מספר "אמירות", ואני רוצה שתדרגו את התשובות לאמירות מאחד עד שמונה, כששמונה זה " מסכים מאוד"  ואחד זה "בכלל לא". אתם יכולים לרשום את כל האמירות והתשובות אליהן על דף , או שאתם יכולים לענות בעל פה, למרות שהייתי ממליץ לרשום הכל.

מה שבאמת חשוב זה שתיקחו את הזמן שלכם, תחשבו טוב על כל תשובה, ותענו על המשפטים לפי הסדר(אם תציצו קדימה סתם תהרסו)!

חלק מהמשפטים יהיו קשורים לטירונות וחלק למצבים שלאו דווקא קרו לכם, ולכן גם אם אתם עוד לא בטירונות, תנסו לדמיין וממש לחוות את ההרגשה שתהיה לכם כאילו כבר התגייסתם וכאילו הדברים הבאים כבר היכו בכם:

קשה לי מאוד עם זה שאני כבר לא אדם חופשי ואני לא יכול לזוז ולעשות שום דבר בסיסי בלי הסכמה מהמפקדים שלי.(1-8)

קשה לי מאוד לשבת שעתיים שלמות עם גב זקוף ,עם V  בין הרגליים וידיים שלובות בשיעור בלי לזוז ואפילו להתגרד.(1-8)

קשה לי להיות כל הזמן עייף, רעב, ובלי שעות שינה. (1-8)

קשה לי מאוד שמענישים אותי על כל שטות קטנה כמו זה ששכחתי כובע, ושאני צריך להישאר שבת בבסיס בזמן שכולם יוצאים הביתה.(1-8)

קשה לי מאוד ללמוד המון חומר חדש ומשעמם, בזמן שמעירים אותי שלוש פעמים באמצע הלילה ונותנים לי לישון רק כמה שעות בודדות. (1-8)

קשה לי שכל הזמן מריצים אותי ממקום למקום, ומחייבים אותי לעמוד בזמנים אבסורדיים ואז מענישים אותי אפילו שאיחרתי רק בשלוש שניות. (1-8)

קשה לי לא לראות את המשפחה שבועיים. (1-8)

קשה לי לאחר שאיבדתי את החבר הכי טוב שלי בתאונת דרכים. (1-8)

קשה לי שחליתי במחלה קשה סופנית. (1-8)

יהיה לי קשה אם לא אראה את המשפחה שלי עוד לעולם. (1-8)

סיימתם? מעולה!

אחרי שסיימתם לענות על הכול קחו נשימה עמוקה, וחישבו רגע. אני בטוח שלאחר מחשבה קצרה לפחות חלק ממכם מתחרט על התשובות הראשונות שבחר, והיה רוצה לשנות אותן. אני בטוח שבהתחלה לדמיין מצב בו אתה עייף, מותש, ונענש על כל שטות קטנה נשמע כמו הנורא מכל לאלה מכם שקשה להם עם מסגרת. אבל אם תחשבו על זה לעומק, אתם תבינו שהמצב שלכם לא באמת כזה נוראי ושאתם פשוט צריכים לקחת הכול בפרופורציות. יש לכם מה לאכול? יש לכם איפה לישון? יש לכם בית משפחה וחברים שמחכים לכם? אז הכול בסדר!

אז תישנו קצת פחות בלילה ותהיו תחת משמעת כבדה יותר לתקופה. אז תענשו מידיי פעם על דברים שטותיים. אף אחד לא מת מקצת עונשים, אז גם אתם לא תמותו. להפך, אתם רק תצברו ניסיון ותדעו להעריך את הדברים הקטנים והנפלאים שהחיים מעניקים ביום יום שנתפסים אצלנו כל כך כמובנים מאליו. תאמינו לי, הסוד זה לקחת הכל בפרופורציות ולזכור שהמצב לא באמת כזה גרוע.

"יהיה טוב, ואם לא, זאת אומרת שהיה ולא הערכנו את זה מספיק כדי שזה יחזור" -"חיים מולרסקי"

תעריכו תמיד את מה שיש לכם ותיהנו מכל הטוב שלאנשים מסביבכם יש לתת. ככה תיזכרו תמיד שהמצב לא באמת כזה גרוע כמו שיכל היה להיות.

אבל אל תשכחו כמובן מהקושי הפיזי(בעיקר טירונות 03)

.

אתגר פיזי הוא גם אחד מהקשיים בטירונות.

לפני שאפרט על דרכים להתמודד עם הקשיים הפיזיים בטירונות, אציע לאלה מכם שמראש מתגייסים לתפקידים קרביים פיזיים מאוד לבצע הכנה צבאית פיזית ראויה(בקרוב) וטובה באזרחות מראש. הסיבה לכך היא שבתפקידים הקרביים האיכותיים, יש דרישות פיזיות ולחצים פיזיים גדולים מאוד, ולכן למרות כל שאר הטיפים והעצות שאתן כאן, אתם צריכים לבוא מוכנים ולדעת בדיוק מה אתם תעברו. גם אם אתם מאומנים וספורטיביים מאוד, הקשיים הפיזיים והאימונים בצבא יהיו שונים מאלה שחלקכם הכרתם ופגשתם עד כה. לכן אין תחליף אמתי להכנה פיזית טובה ואיכותית לפני הגיוס.

ונתחיל-

הצבא פועל בשיטת "סרגל מאמצים", כלומר מעלה באופן הדרגתי את האימונים הפיזיים על מנת שהגוף יסתגל אליהם כראוי. ובכל זאת, יהיו אנשים מסוימים שיחוו קשיים פיזיים. קושי פיזי בפני עצמו הוא לא דבר רע, הרי בסופו של דבר מטרת האתגרים הפיזיים בטירונות היא לחזק אתכם מבחינה גופנית. הבעיה האמתית מתחילה כשהקושי הפיזי גדול מידי ונהפך גם לקושי נפשי. בנוסף, נוצרת בעיה כשהאימונים משלבים דברים הזויים שלא הכרתם לפני, כמו זחילות, הרבה ריצות, הרבה מאוד שכיבות סמיכה, אימוני נשק ועוד כל מיני דברים צבאיים אחרים. וכמובן כשהכול בשטח, על קרקע סלעית, חולית, בוצית ומה לא.

פתאום אתם עלולים להתחיל לחשוב כל לילה לפני השינה, שעוד כמה שעות העינוי הזה יתחיל שוב, שכל הגוף שלכם יכאב עוד יותר, ושרק הייתם רוצים שזה ייגמר כבר. אתם תחששו שאולי הגוף שלכם לא ישרוד עוד יום כזה, והמוטיבציה שלכם עלולה להיפגע. אז מה לעשות בשביל לפתור את הבעיה הזו?

נסו להתייחס ל"עינויים" הפיזיים הללו כמו לאימונים טובים למען הבריאות שלכם(אפילו אם זה רק נראה מזיק). כל פעם שמריצים אתכם, שמעבירים אתכם עוד מסע שדורש הליכה מרובה בשטח, כשמפילים אתכם לשכיבות סמיכה, נסו לראות בזה בתור עוד אימון גופני. נסו לדמיין איך הגוף שלכם מתחזק לאחר כל אימון כזה. קחו את הדברים ברוח טובה ובאווירה טובה. כל פעם שיכאב לכם ושיהיה לכם קשה, פשוט תחייכו. תחייכו ותחשבו עם עצמכם שאתם תעברו את זה כמו גדולים. שתצאו משם חזקים יותר ממה שאי פעם הייתם.ושבעתיד, אתם תצחקו שהאימונים הפיזיים הללו היוו לכם בכלל אתגר.

מעבר לזה, לחלק מכם האימונים הללו אף עשויים לשנות את המראה הפיזי ולהפוך את גופכם לשרירי יותר וחטוב יותר, כך שקצת ספורט לא יכול להזיק! הכול תלוי אם תיקחו את הדברים באווירה טובה או לא, ואם תתנו למפקדים שלכם להרוס אותה.

ולמרות זאת, תקשיבו לגוף שלכם. אם אתם מרגישים ממש "עומס יתר" ושהגוף שלכם לא מסוגל לעמוד בזה יותר, אל תתביישו להגיד את זה למפקדים שלכם! נכון, הם אולי נראים קשוחים וכאילו שהם שם רק כדי לגרום לכם לסבול, אבל בסופו של דבר, הם גם דואגים לכם והם גם אחראים עליכם. תאמינו לי שאף אחד מהם לא רוצה להסב לכם נזק ממשי. הם רק רוצים לחזק אתכם ולהטמיע בכם ערכים צבאיים. לכן, אם אתם מרגישים שמה שאתם עוברים כבר לא יחזק אתכם, אל תמשיכו בכוח, כי זה לא יועיל לאף אחד. במקום זה, תיגשו למפקדים שלכם, שתפו אותם, בקשו לראות חובש או רופא לפי הצורך, וטפלו בבעיות שלכם. מדובר בכל בעיה בריאותית דרך אגב. אל תפחדו לבקש לראות רופא כי תפסידו תכנים חשובים למשל. תאמינו לי, שום דבר לא שווה את הבריאות שלכם, וכל דבר חשוב באמת שתפסידו ישלימו לכם . זכרו גם שזאת זכות בסיסית שלכם(כן, יש לכם כאלה) בתור חייל לראות חובש תוך 24 שעות! לכן תתעקשו על הזכויות שלכם. אם אתם לא מקבלים אותן, תמשיכו להילחם ואם צריך אז תעלו לדרג גבוה יותר בשרשרת הפיקודית(המפקדים של המפקדים שלכם, אתם כבר תכירו אותם).

עכשיו בואו נדבר קצת על מרחק

בצבא, מתרחקים מהבית ומהמשפחה, וזאת עובדה. אחרי שאנחנו רגילים כל כך להיות תלויים במשפחה שלנו ולחיות בקרבתה, פתאום אנחנו צריכים להתנתק מהם בלי שום הכנה מוקדמת, ולראות אותם רק בסופי שבוע, וגם זה לא תמיד.

המרחק מהבית והמשפחה הוא אחד מהדברים שיוצרים הכי הרבה קשיים בטירונות. אבל לי אישית זה לא היווה קושי מעולם, בגלל סיבה אחת פשוטה שתכף אגיד אותה.
לפני זה, חשוב לציין שאני מבין שזה באמת לא פשוט כשאין פתאום על מי להישען בשעת צרה לאחר שנוצרות בעיות וקשיים. במיוחד בצבא, איפה שנוצרות לנו הכי הרבה בעיות בבת אחת. בעצם נוצר מצב שבו אנחנו מותקפים משני הכיוונים. מצד אחד, נופלים עלינו המון קשיים חדשים כמו אלה שציינו, ומצד שני המקום הנוח, החם והאוהב שלנו(גם חברים וגם משפחה) שבעזרתו אנחנו מטפלים בחלק ניכר מהבעיות שלנו נמצא רחוק מאתנו. אפילו בפלאפון לא נשאר לנו כמעט זמן לדבר איתם. המרחק הזה מהאנשים החשובים לנו שאנחנו כל כך רגילים אליהם וכל כך תלויים בהם, גורם לגעגועים מטורפים, והרבה פעמים גורר משברים אצל חיילים, בעיקר בטירונות, כשהם עוד לא רגילים למרחק הזה.

אז איך אני התמודדתי עם זה?

בתור התחלה, היה לי מאוד קשה לקבל בזמנו את כל הקונספט של "צבא". אפילו דחיתי את הגיוס כמעט בשנה כדי לבוא בשיא המוכנות וכדי להגיע לתפקיד הטוב ביותר שיכולתי למצוא לעצמי. הרבה מחשבות ותסריטים עברו אצלי בראש כשחשבתי על הצבא. אחת המחשבות העיקריות שהפריעו לי היתה המרחק מהמשפחה, החברים, ומה שהכי הפחיד אותי בזמנו, המרחק מהחברה. פחדתי שהמרחק יהרוס את הקשר שלנו, ושאאבד את רוב החברים שלי במקביל. חשבתי הרבה על כל הנושא הזה. על הגעגועים הגדולים שיהיו לי, על הקשרים הטובים והאיכותיים שיכולים להיהרס. אפילו נכנסתי לדיכאון לתקופה ארוכה, אך לאחר הרבה מחשבות עמוקות עם עצמי, הגעתי לכמה מסקנות שכדאי שגם אתם תפנימו.

הבנתי סוף סוף שאני מתבגר. זהו. אני כבר לא אותו הילד הקטן שהולך לבית ספר. אני נהפך להיות חייל ובסיום השירות אצטרך גם ככה להמשיך בחיים שלי. אצטרך לקנות לעצמי בית משלי, למצוא הכנסה כספית טובה, ובגדול, להתרחק קצת מהמשפחה ובתלות שלי ממנה. אז חשבתי לעצמי, הצבא זאת אחלה הזדמנות להרגיש איך זה לחיות חופשי יותר, פחות תלוי במשפחה. לחיות כמו אדם בוגר. חוץ מזה חשבתי, זה לא שלא אראה אותם בכלל. הם מחכים לי בבית, ובסוף השבוע אתייחד איתם ואספר להם חוויות. אז לא קרה כלום.

ולגבי החברים שפחדתי שינותק איתם הקשר, הבנתי פתאום שאם הקשר שלי איתם כזה איכותי, למה שהוא ייהרס בצבא? למה שאני אחשוש מקצת מרחק?  להפך, כשניפגש בסופי שבוע, נחלוק את כל החוויות שעברנו ונפרוק את כל המתח שלנו ביציאות ומסיבות. החברות שלנו רק תתחזק ותהפוך למוערכת יותר. אתם צריכים להבין שבעזרת הצבא תעריכו את החברים האמתיים, החברה והמשפחה שלכם יותר, כי עכשיו תבינו כמה זה טוב וחשוב שיש אנשים קרובים וטובים ששם בשביל לעזור לכם בשעת צרה. ואם ייהרס קשר עם חבר כלשהו, כנראה שהקשר הזה לא היה אמור להחזיק גם ככה עוד הרבה זמן. כנ"ל החברה, שכל כך פחדתי שהקשר שלנו ייהרס. הבנתי שאם הוא ייהרס, הוא פשוט לא חזק מספיק וגם ככה כנראה לא נועד להיות שם לנצח, עם כמה שזה עצוב ומפחיד. אבל אם הוא יחזיק, הוא רק יתחזק וככה אדע שזה הדבר האמתי (והוא מחזיק יפה מאוד אגב, כבר 6 שנים נכון ל2020).

הצבא בעצם מעמיד את כל הקשרים השונים שצברתם במהלך החיים למבחן. בעזרת הצבא אתם יודעים מי הם חבריי האמת שלכם, ואילו מהקשרים שלכם איכותיים מספיק. מעבר לזה, אתם לומדים להעריך חברות אמתית ולא תופסים את כל האנשים הקרובים אליכם כמובן מאליו יותר, אז אין לכם מה לפחד מקצת מרחק וגעגוע כי זה רק יעזור בטווח הרחוק!

טיפ אחרון בנושא

עוד טיפ שאתן לכם בשביל להתמודד עם המרחק, הוא לבוא בגישה חיובית וטובה כלפי כל האנשים החדשים שתפגשו. ככל שתבואו בגישה יותר חיובית וטובה, כך תתחברו ליותר אנשים בצבא. אמנם האנשים שתכירו בצבא הם לא כמו "חבריי ילדות", אבל גם בצבא ניתן למצוא חברים טובים חדשים ואנשים איכותיים ונחמדים שניתן יהיה להישען עליהם בשעת צרה ולבקש מהם עזרה כל עוד אין מישהו אחר. מעבר לזה, ביחידות קרביות למשל, אתם תחיו עם אותם אנשים הרבה זמן, ותעברו ביחד את אותם הקשיים, ככה שיהיה לכם הרבה על מה לדבר ועם מה להזדהות. יכול מאוד להיות אפילו שתצאו משם עם חברים אמתיים חדשים לחיים. ככה שהצבא זאת הזדמנות חדשה להכיר אנשים מדהימים וחברים טובים לעתיד. נצלו אותה, ותאמינו לי שהחוויה תעבור לכם הרבה יותר בקלות!

עייפות, עייפות, ושוב פעם עייפות

אין הרבה מה להגיד בנושא. לא ישנים הרבה שעות בלילה בטירונות. ולמרות שהפקודה השתנתה מעט מאז שאני שירתתי, ומגיעות לכם שבע שעות שינה היום, בפועל אתם תשנו פחות. אתם תוקפצו בחלק מהלילות באמצע הלילה לכל מיני פעילויות, תקומו לשמירות, ולא באמת תשנו שבע שעות שינה רצופות. בשיעורים אתם תתעפצו, ולפעמים תהיו מוכנים לעשות הכל בשביל לעצום את העיניים אפילו לשנייה. הטיפ שלי בנושא, הוא לישון היטב בבית. תנצלו את סופי השבוע לא רק כדי לבלות עם חברים, אלא גם כדי לנוח ולישון כמו שצריך.

בנוסף, הייתי מציע לאכול כמו שצריך (הרבה פחממות) בשביל לספק לגוף כמה שיותר אנרגיה זמינה לפעילות מיטבית במהלך היום. בהפסקות, תשטפו את הפנים במים קרים, ואם אתם מרגישים שאתם עומדים להירדם באחד מהשיעורים בכיתות במזגנים, אל תתבישו לבקש לעמוד. זה עדיף על להענש על זה שנרדמתם.

קצת בעניין השינה והפרטיות בטירונות

אני מאמין שלרובכם בטח יש חדר משלכם בבית, מיטה נוחה ואהובה משלכם, פרטיות במקלחת, והמון זמן פנוי שאתם מקדישים אותו לעצמכם אחרי שעות הלימודים. טוב, אתם יכולים לשכוח מכל זה בטירונות. תתחילו להפנים את זה טוב טוב כבר עכשיו.

אתם הולכים לישון על מיטה זרה, בחדר או באוהל גדול זר(תלוי בסוג הטירונות), ועם עוד לפחות שמונה אנשים, אז תשכחו מפרטיות ו"מזמן לעצמכם": אתם צריכים לבוא מוכנים לרעיון הזה לאחר שהפנמתם אותו טוב טוב. ככה תהיו מופתעים פחות.

מעבר לזה, אתם צריכים לקחת הכול בתור חוויה. אם תהיו חברותיים ואדיבים כלפיי כולם כפי שציינתי מקודם, כל החברים בטירונות יהפכו אט אט למעין משפחה נוספת בשבילכם. ברור שבשבוע-שבועיים הראשונים זה יהיה מעט מוזר, אבל אם תשקיעו זמן בתקשורת איכותית עם כולם, בהמשך אתם תפיקו מזה רווח עצום ואתם אפילו תיהנו מזה שאתם ישנים יחדיו כולכם. זה יהיה כמו לישון עם חברים טובים מהבית, שחולקים עימם את כל החוויות הטובות והקשיים המאתגרים שאתם עוברים.

ומה עם זמן איכות?

גם מזמן איכות לעצמכם אתם יכולים לשכוח. אבל כמו שאמרתי, אם כל הצוות שלכם בטירונות יהפוך להיות חלק ממכם ואתם תקבלו אותם והם אתכם, הדברים יהיו הרבה יותר קלים. אתם תרגישו בכל זאת כאילו יש לכם זמן איכות משלכם, כי החברים בטירונות שלכם יהיו חלק ממכם, ואתם כל הזמן נמצאים בחברתם. כל מה שאתם צריכים לעשות זה לקבל את האנשים שאתכם ולתת להם הזדמנות. זה יעזור לפתור את הבעיה.

והמיטה הזרה, או שק השינה הזר שמחכים לכם, לא צריכים להדאיג אתכם. אני זוכר שזה הדבר שהכי הדאיג את חברה שלי לפני הגיוס, שטענה שהיא לא מסוגלת להירדם על שום מיטה חוץ מעל המיטה שלה. היא תמיד הפצירה שהיא מפונקת ושאם יש אפילו גרגר של אורז מתחת למיטה, היא תרגיש אותו ולא תירדם. אבל אני כל הזמן המשכתי להגיד לה בביטחון שבצבא היא תירדם תוך שנייה בכל מצב והיא לא הבינה על מה אני מדבר והייתה בטוחה שאני טועה.

כשהיא התגייסה, היא אפילו לא דיברה איתי בלילה הראשון שלה בטירונות מאחר ונרדמה בשעת ט"ש. (שעת טרום שינה- שעה שנותנים לכם להתארגנות לפני השינה, שכוללת זמן מקלחת, צחצוח שיניים, שיחת פלאפון למשפחה ולחברים, ובקיצור, הזמן היחיד בערך שיש לך לעצמך).

תבינו שאתם תהיו כל כך מותשים בסוף כל יום ארוך ועמוס בטירונות, שאתם תתפרקו ותירדמו בלי שום בעיה, גם אם תישנו על אבנים. ואם בכל זאת אתם מאלו שמתקשים להירדם, תמיד(או לפחות כמעט תמיד) ניתן להביא אתכם מצעים ודברים נוחים שיזכירו קצת את הרגשת הבית החמימה והנעימה שתתרום לשינה טובה ועמוקה יותר.

 חרדה ודיכאון

אמנם חרדה, ודיכאון בטירונות הם נדירים יותר, אבל גם הם קורים. והרבה. הסיבה לזה, היא הדחקה וספיגה של כל הבעיות והקשיים שציינתי קודם לכן, מתוך מחשבה ש  "זה יעבור מעצמו, ואני לא צריך לעשות עם זה כלום אלא פשוט לסבול בשקט, כמו כולם"

אבל מה שכל אותם המדחיקים לא מבינים זה שאולי הם לא "כמו כולם". לכן אל תתרשלו בשמירה על עצמכם!

כל אחד מאתנו שונה מהאחר ומיוחד בדרכו שלו. כל אחד גם מגיב באופן שונה למצבים שונים. חלק מכם למשל, יגיבו בהתקפי חרדה בגלל השינוי הדרסטי בחיים שלכם בטירונות ובגלל שבכל פעם מחדש תחששו מהדברים החדשים שיצפו לכם בשבוע הבא. חלק אחר מהטירונים דווקא יתרגשו ויתמלאו כוחות מהאתגרים החדשים והמפתיעים שיארבו להם.מה שחשוב שתזכרו זה שאין לכם מה להתבייש בצורה בה אתם מגיבים.

אם אתם מתמלאים חרדה, אל תשבו בשקט ותחכו שהמצב יחמיר לדיכאון, או הפרעות פסיכוטיות אחרות חמורות יותר כמו הזיות למשל. תלכו ותשתפו בבעיות שלכם מישהו. בין אם חבר בטירונות או בבית, בין אם את ההורים בבית, ובין אם את המפקדים שלכם אם אתם מרגישים מספיק בנוח. תתייעצו איתם מה לעשות, ואיך להתמודד עם הבעיות שלכם.

קחו בחשבון שהרבה פעמים המפקדים שלכם יזלזלו בכם, ולא יאמינו לאף מילה שלכם, מכיוון שבמהלך השירות שלהם יש הרבה מאוד חיילים שמשקרים להם על מנת לעבור לטירונות ולמקום פחות מעיק וקשה או על מנת להשתחרר מהצבא בכלל. לכן, תיקחו אותם לשיחה רצינית בארבע עיניים (שוב, אם אתם מרגישים מספיק בנוח), ושתפו אותם בבעיות שלכם, בהתקפי החרדה או בדיכאונות שאתם חווים, על מנת שינסו להתחשב בכם יותר ובאמת לעזור לכם.

אם המפקדים שלכם בכל זאת לא לוקחים אתכם ברצינות ועונים תשובות מזלזלות כמו "תהיה חזק, לכולם קשה", תפנו לדרג גבוה יותר! (מפקד מחלקה למשל, או סמל מחלקה). אני מבטיח שבסוף תמצאו אוזן קשבת, ואפילו אם לא, תמיד יש את המשפחה שלכם.

ואם זה לא עוזר לי?

אם המצב בכל זאת לא ישתפר, תבקשו מהמפקדים שלכם לקבוע תור לקב"ן (קצין בריאות נפש, או במילים אחרות, פסיכולוג צבאי).

שמעתי שללכת לקב"ן עושה כתם לכל החיים.

כל מי שחושב שללכת לפסיכולוג צבאי זה "כתם לכל החיים", טועה. לאף אחד אין גישה לתיק הצבאי שלכם מלבד לגופים ממשלתיים כמו השב"כ, ולגופים רפואיים מסוימים. כך שאם אתם לא מתכננים לפתוח קריירה במקומות כמו המוסד או השב"כ, אין לכם מה לפחד.

חוץ מזה, שום מקום לא ירצה לקבל אתכם אם תסבו לעצמכם נזק נפשי אמתי בלתי הפיך. אז תאמינו לי, עדיף רישום קטן במקום שגם ככה לאף אחד אין גישה אליו מאשר לפגוע בבריאות שלכם ובחיים העתידיים שלכם באופן חמור הרבה יותר.

זכרו שהקב"ן הוא האדם המושלם להקשיב לכל הבעיות והקשיים שלכם והוא גם אמור לעזור לכם לפתור אותם. בשביל זה הוא שם, וזה מה שהוא למד לעשות במסגרת התואר שלו וניסיונו בעבודה.

ואם לא נותנים לי תור לקב"ן?

אפילו אם המפקדים שלכם נראים לכם כמו אלוהים בטירונות, ונראה שאין לכם בכלל שום זכויות, זה לא נכון! גם בתור טירונים יש לכם מספר זכויות בסיסיות שהצבא מחויב לתת לכם אותן, ולקבוע תור לקב"ן ברגע שתדרשו היא אחת מהן.

לצערי לעיתים מפקדים מזלזלים בזכות הזו מתוך הנחה שחיילים סתם הולכים לקב"ן בשביל "למרוח זמן" מהטירונות ולשבת קצת במזגן, מה שאכן קורה הרבה. אבל בגלל ההנחה הזו אותם המפקדים מפספסים לעיתים חיילים שנמצאים במצוקה נפשית אמתית.

לכן אל תתנו לאף אחד למרוח אתכם!

אם אתם רוצים קב"ן, אתם תקבלו אחד. אל תוותרו עד שתשיגו אותו. תיידעו את כל הגורמים הרלוונטיים אם מקפחים אתכם ולא נותנים לכם לראות קב"ן ואל תחששו מתגובתם של המפקדים שלכם. אם הם יפעלו בצורה לא הוגנת ונגד הפקודות הבסיסיות לגבי הזכויות שלכם, גם הם ייענשו!

לעולם אל תתביישו לבקש!

לעיתים חיילים שנמצאים במשבר קיצוני מתביישים ואף מפחדים לגשת למפקדים עקב התגובה שלהם, ולכן לא מסוגלים לבקש מהם קב"ן. אל תתביישו או תפחדו מהתגובה של אחרים. ואל תפחדו שחברים שלכם יפסיקו לאהוב אתכם פתאום(למרות שהם לא חייבים לדעת). הם וגם המפקדים שלכם צריכים לקבל אתכם כמו שאתם, עם כל המעלות והמגרעות שלכם. ואם הם לא מוכנים לקבל אתכם, הפסד שלהם.

אם זה לא עזר לכם ואתם עדיין לא מסוגלים לבקש מהם קב"ן, תפנו להורים שלכם, ובקשו מהם לסדר הכול. למרות שאתם כבר בוגרים כביכול, זו לא בושה לבקש מההורים עזרה בשעת צרה. אחרי הכול, על מי נסמוך אם לא על המשפחה?

לאחר שהסברתי על הסיבות העיקריות לקשיים בטירונות, הנה עוד כמה טיפים שיכולים לעזור

 ראשית, תמיד תחשבו חיובי. תבואו במצב רוח טוב עד כמה שאפשר, תיקחו הכול בקלות, ותזכרו שזאת רק תקופה מהשירות שתעבור.

חשוב שתבינו ותפנימו שלא כל השירות שלכם ייראה ככה. לא יהיה כל הזמן דיסטנס כזה בינכם לבין המפקדים שלכם, ולא כל הזמן תחיו בלחץ זמנים שכזה.

הטירונות זאת רק תקופה מאוד קצרה בשירות שלכם. (כמה חודשים ביחס לכמה שנים) שנועדה פשוט להלחיץ אתכם, לעצב את הזהות שלכם בצורה חדשה ולהפוך אתכם חיילים ממושמעים מן המניין.

שנית, זכרו שהדיסטנס, הצעקות, וההתנהגות הקשוחה של המפקדים שלכם הם רק הצגה. כל הטירונות הזו היא רק משחק אחד גדול. משחק שמטרתו להכין אתכם למערכת הצבאית.

המפקדים שלכם לא באמת השטן בהתגלמותו ולא באמת נהנים לגרום לכם סבל (לפחות לא רובם!). אלא זה פשוט התפקיד שלהם. הם צריכים להכשיר אתכם בצורה הכי טובה. הם צריכים שתבינו שזמנים זה קודש, שתעריכו את טוהר הנשק, שתתבגרו, שתלמדו לעמוד בלחצים, ושתהיו מוכנים להתמודד עם המשך השירות הצבאי שלכם. לכן הם חייבים לשחק במשחק הזה על מנת שהדברים יתבצעו מהר ככל האפשר.

בסוף הטירונות, לאחר שתישברו איתם דיסטנס, תבינו שגם הם בסך הכול בני אדם, ותבינו כמה פעמים הם היו קרובים פשוט להיקרע לכם מצחוק מול הפרצוף.

אם הם לוקחים הכול ברוח טובה ובתור משחק תפקידים, למה שגם אתם לא תיקחו ככה את הדברים?

כמובן שלא צריך חלילה לזלזל בטירונות ובמשחק הזה. אמנם זה משחק, אבל אחד חשוב ורציני שמטרתו ללמד אתכם ולעזור לכם לרכוש כלים.

מעבר לזה, אם לא תהיו רציניים ולא תשחקו בו כראוי, אתם תענשו, והעונשים כבר יהיו אמתיים, אז סתם חבל!

וכמובן שאל תשכחו מסופי השבוע בבית

אמנם לא כל שבוע תחזרו הביתה, אבל בסופי השבוע בהם תחזרו, כדאי שתנצלו אותם טוב וחכם.

תצאו לבלות, ותעשו בסוף השבוע דברים שאתם אוהבים ושעושים לכם טוב. כמו לצאת עם חברים למסיבה טובה, או להיפגש עם החברה, או לנסוע לטייל עם המשפחה בטבע המרגיע. באמת, כל דבר שמסב לכם אושר ונחת.

כמובן שאחרי בילוי טוב גם צריך לנוח:

חשוב בנוסף גם לנוח בסוף השבוע כראוי כמו שציינתי קודם לכן. תשתדלו לישון כמו שצריך, ולאגור כוחות ואנרגיה טובה וחיובית לפני השבוע החדש שמצפה לכם.

אל תישנו יותר מידי, וגם אל תבלו יותר מידי. מצאו את האיזון בין בילוי טוב ומשחרר ובין מנוחה טובה ומרגיעה.

אמנם טירונות זאת תקופה חדשה, קשה ומלחיצה, אבל עם הגישה הנכונה, ועם ההכנה הפיזית, המנטאלית, והלוגיסטית(ציוד) הנכונה אפשר אפילו להפוך את הטירונות לחוויה מלמדת, איכותית, ייחודית, ומהנה.

בהצלחה!